כשאנחנו סובלים/ כואבים איזה צורך זה משרת?

 

משפט שאולי יכעיס רבים, אך לדעתי הוא נכון ואפשרי שהבנתו,

תחסוך הרבה סבל, כסף, זמן ותביא אף ניצוצות של איזון, פשטות, אושר שכזה.

המשפט: אם נודה שאנחנו אוהבים לסבול, נסבול פחות.

לדעתי, יצרנו לעצמינו אליבי של סבל, על מנת לקבל תשומת לב, אמפטיה, אהבה שאינם מתקבלים בדרך חיובית.

אנסה לתת דוגמאות מהמקרו למיקרו (מארועים של מדינה לאדם הפרטי):

בזמן מלחמה, אובדן, תקופה מאיימת- אנחנו חווים כאזרחי מדינה/ שייכות לדת/ לאום, תחושה מקרבת, מאחדת, אמפטיה אחד מהשני, פתאום הצורך לכעוס, לבקר ולהתלונן מתגמד וגדל הצורך באמפטיה, בהתחשבות, בהקשבה, בעזרה, באהבה…

במשפחות רבות (לפחות יכולה להעיד בהתבוננות ממשפחתי) , אומנם ארועים משמחים הם ארועים שלעיתים נותנים תחושה מאחדת, אוהבת, אמפטית. אבל לא כמו הארועים הטרגיים, שיש בהם כאב, סבל, איום.

בארועים כואבים וסובלים שכאלו פתאום יש כוחות ויכולות לכל אחד מבני המשפחה שלא הכרתי קודם. יש איחוד כוחות, יש אהבה, יש אמפטיה, יש עזרה. מתי? כשסובלים, כואבים.

גם אם לפני האירוע היו כעסים וביקורת אחד כלפי השני, בזמן טרגדיה שלא נדע, הביקורת והכעסים מתגמדים ומה גדל? תחושת החמלה, אמפטיה, רצון לעזור, אהבה, זכרונות טובים…

עצוב לומר, קל לנו יותר לאהוב ולתת אמפטיה בזמן סבל וכאב מאשר בזמן שמחה, או שגרה מבורכת של יומיום.

יכולה לכתוב על כך רבות ולהסביר כיצד ארועים ותופעות סביבנו, מתקיימים מתוך הצורך החיובי של אמפטיה, אהבה, תשומת לב שאינו ממומש בהיבט החיובי ולכן זקוק לסבל.

אבל בטיפול במזון ובריאות אני עוסקת אז…

איך זה נוגע למיקרו (האדם, הפרט), לבריאות שלנו, למשקל שלנו?

בגלל שחסר הפירגון והיכולת לאהוב, להעניק אמפטיה וחמלה בזמן שטוב לנו.

אבל יש לכולנו, כבני אדם, כחיה, באופן בסיסי לדעתי, את הצורך הזה של אמפטיה, פינוק ואהבה.

כשאדם בוחר לאכול שלא בכמויות הרצויות לגופו ולא באיכות הרצויה לגופו, זאת אומרת פוגע בגופו ובנפשו. אם בריאותית ואם בכבדות יתר במשקל. למעשה אינו נוהג באמפטיה לגופו, באהבה, בתשומת לב (בתרוצים שונים של- שגרה ואין זמן, עבודה, משפחה, דאגה לאחרים…), נוצר מצב של סבל בריאותי/ נפשי/ גופני.

ואז מה קורה? יש סיבה ללכת לטיפול/ עזרה/ קבוצה/ בדיקות/ שיחה עם בני משפחה על בעיה בריאותית שנוצרה… כל דבר שנותן את האמפטיה, תשומת הלב האבודים, שלא ראינו לנכון לתת אותם בזמן שסתם היה טוב, שהיה מצב בריא יותר, קליל יותר (במשקל הגופני)…. זאת אומרת יצרנו סבל, כדי לקבל את הצורך הבסיסי שלנו, תשומת לב, אמפטיה, אהבה…

ד”א תשומת לב שמתקבלת אינה רק חיובית, אפשרית שתהיה שלילית. כפי שילד שאינו מקבל תשומת לב חיובי, הוא ייצר סיטואציה שלילית שתיתן לו את התשומת לב.

למעשה קל לנו לתת אהבה, אמפטיה, תשומת לב אחרי שנוצר סבל.

ואם נחזור לכותרת, איזה צורך משרת הסבל?

את הנתינה, שלנו לעצמינו לאמפטיה, תשומת לב, אהבה.

אם נדע זאת לדעתי, נשכיל למצוא את האיזון דרך המודעות, שאין צורך לסבול על מנת לקבל צרכים בסיסיים אלו של בני האדם.

מסתבר שבאינסטינקט שלנו מסובך יותר לאהוב ואולי פשוט יותר לסבול.

אם נודה שאנחנו אוהבים לסבול, נסבול פחות.

נבחר יותר, ניקח אחריות בהווה, ברגע המסויים, נדע לתת את האמפטיה לעצמינו כרגע, למען עתיד סובל פחות, אוהב יותר.

בתהליך של “תודעה מזינה”, לצד הידע התזונתי, יש התייחסות, תרגול ותובנות למזון שלנו שמגיע אלינו שלא ממערכת העיכול דווקא. השילוב בין תודעה ותזונה, מעניק בתהליך מופלא, את השחרור הרצוי.

וקבלת תשומת לב, פינוק ואהבה מתוך פשטות, שיחרור, אהבה ופחות מתוך סבל.

תודה על מתן תשומת הלב בקריאת הכתוב.

הכותבת: ענת ענבר- תודעה מזינה

לשיתוף: