מאת: ענת ענבר
“הכיף המשפחתי שלנו, הוא לשבת בערב בסלון, לאכול גלידה מפנקת ולראות ביחד סרט טוב”.
“אני מקפידה לאפות לחם בריא לילדי. זה נורא חשוב לי שיאכלו בריא”
“היה לי יום ממש קשה, הייתי חייבת לאכול משהו מנחם. עצרתי בקונדיטוריה וקניתי עוגת שמרים טובה”.
בואו נסתכל רגע על השפה שבה אנחנו משתמשים בכל הקשור לאוכל –
גלידה מפנקת. לחם בריא. עוגה טובה ומנחמת.
האם הגלידה יודעת לפנק? האם הלחם יודע להבריא? האם העוגה יודעת לנחם?
הדוגמאות האלה, שבטח גם אתם מכירים, ממחישות עד כמה המושגים שלנו לגבי אוכל מבולבלים ושגויים.
האם כשאנחנו אוכלים גלידה “מפנקת”, הצורך שלנו הוא בגלידה או בפינוק?
הפינוק הוא צורך אמיתי. אנחנו זקוקים לתחושת העונג, ופסק הזמן שמגיעים איתו,
אבל הורגלנו בטעות לחבר את הצורך הרגשי בפינוק עם הגלידה הטעימה.
האם כשאנחנו אופים לחם “בריא”, הצורך שלנו הוא בלחם או בבריאות?
הצורך האמיתי שלנו הוא להיות בריאים. בריאות היא ערך. זה באמת חשוב לנו.
אבל – האם הלחם יעשה אותנו בריאים?
שוב חיברנו בין צורך הישרדותי אמיתי בבריאות, ובין אוכל ספציפי.
הצרוף הזה צרוב לנו במוח.
שלא תבינו לא נכון – סוג האוכל, הכמות, והשילוב בהחלט משפיעים על איכות החיים,
המשקל והבריאות שלנו. את זה כולנו יודעים. מה שאנחנו לא מספיק מודעים אליו,
הוא שהרגלי האכילה מושפעים ומנוהלים על ידי הרגשות שלנו.
המוח שלנו הורגל לחבר בין מאכלים שונים ולטעון אותם בערך רגשי.
למילים יש כח עצום, להזין או להזיק לנו. הן נצרבות ומעצבות את המוח ואת מסלולי החשיבה.
צירופי מילים שגורים מקבעים בתוכנו אמונות – לטוב ולרע.
עולם הדיאטה והחינוך הקלוקל לימדו אותנו לא לסמוך על עצמינו.
הורגלנו להאמין שכדי להרגיש כיף, פינוק ותשומת לב יש לאכול מאכלים שלמעשה מזיקים לגוף.
עולם הפרסום יודע את החכמה הזאת ומשתמש בה בניסוח סלוגנים ושמות של ממתקים כדי להרוויח כסף –
קולה זה טעם החיים/ נשיקולדה / מגיע לך פסק זמן/ ועוד.
אין לי כל טענה כלפי עולם הפרסום, העובדים בו בהחלט פועלים בדרכים יצירתיות
כדי להשיג את מטרתם (למכור כמה שיותר ולהרוויח כסף).
אבל איפה האחריות שלנו? אנחנו מאמינים בתמימות ומתוך חוסר ידע, שהיצרנים דואגים לנו.
כשכתוב על העטיפה שה”קורנפלקס מלא”. אנחנו לא בודקים במה הוא מלא.
אולי הוא מלא בסוכר? מלא בכוונות טובות?
אנחנו קונים על פי תחושה. שמענו פעם ש”מלא” זה בריא,
אז איכשהו היד נשלחת למדף והאריזה מגיעה אלינו הביתה.
***
כולנו היינו פעם תינוקות. זוכרים את התקופה המופלאה הזאת?
רוב הזמן ישנו, וכשבכינו, אמא או דמות מיטיבה אחרת הייתה מרימה אותנו ומערסלת אותנו בחיקה.
אם בכינו עוד קצת, סביר שהיו נותנים לנו לאכול חלב בהנקה או מתוך בקבוק.
כבר בימים הראשונים להיותנו, נצרב הקשר בין מזון לגוף ובין צורך רגשי בחום ובתשומת לב.
איזו גאונות של הטבע! באותו זמן ממש אנחנו מקבלים מענה גם לצרכים הרגשיים וגם לאלה הפיזיים!
גן עדן! מתי ואיך כל זה השתבש?
כדי להבין את הקשר המופלא בין המזון לגוף והמזון לנפש עלינו להכיר שני מושגים חשובים:
“צרכים תזונתיים חיוניים” ו-“צרכים נפשיים חיוניים”
לגוף שלנו יש “צרכים תזונתיים חיוניים” שחייבים להתמלא דרך התזונה (המזון שאנו אוכלים!)
כדי לאפשר פעילות מאוזנת בגוף – ויטמינים, חומצות שומן חיוניות, חומצות אמינו חיוניות, מינרלים ועוד.
גם פחמימות כמובן (אבל איכשהו לכולנו יש מהן מספיק…).
צרכים תזונתיים חיוניים הם ה”מפתחות” של הגוף והם חיוניים לתפקודו,
בדיוק כפי שהמפתח נחוץ לפתיחה חלקה של דלת ביתנו.
אם נשכח יום אחד את המפתח של הבית, נוכל למצוא פתרונות יצירתיים –
אולי פעם אחת ניכנס דרך החלון, ביום אחר אולי נשבור משהו,
ואולי ביום השלישי נזמין פורץ – מה שלא יהיה, ברגע שלא נשתמש במפתח המקורי,
זה שמתאים בדיוק למנעול הדלת שלנו, הרי שיהיה לזה מחיר –
אם בכסף ואם בפגיעה במנגנון המנעול ולפעמים אפילו בשלד של המבנה כולו.
כשאנחנו לא מספקים לגוף את המפתחות הפשוטים והחיוניים עבורו, הגוף שלנו,
כמו הבית, ישחק אט אט ויהיה ״רעוע״ ואנחנו נסבול מעייפות כרונית, השמנה ושאר סימפטומים ומחלות.
את הצרכים התזונתיים החיוניים הגוף לא יודע לייצר לבד.
אנחנו חייבים לקבל אותם דרך התזונה, כי אין שום דרך אחרת.
אבל אנחנו לא רק גוף. יש לנו גם נפש, ו”צרכים נפשיים חיוניים”
שחייבים להתמלא כדי לאפשר לנו חיים מאוזנים – אמפטיה, אהבה, תשומת לב, אמונה (ביטחון) ועוד.
בניגוד לתקופת הינקות שבה קיבלנו כולנו מענה גם לצרכים התזונתיים החיוניים וגם לאלה הרגשיים
(בהנקה או בתזונה מבקבוק יחד עם אמפטיה ותשומת לב),
הרי שככל שהתבגרנו, גילינו שזה כבר לא עובד. המשכנו לפעול על פי אותו דפוס –
חיפשנו מענה סימולטני גם לצרכים הפיזיולוגים וגם לנפשיים,
אולם שכחנו שהמרכיב היסודי שהשתנה בקשר הזה הוא ש – המזון הפך לאוכל.
זהו למעשה המקור לשיבוש.
מה ההבדל בין מזון לאוכל?
האוכל, בניגוד למזון, אינו מספק לנו את ה“צרכים הפיזיולוגיים החיוניים”.
העוגה, הגלידה, השוקולד –לא רק שהם לא מזינים את הגוף,
לפעמים המרכיבים שבתוכם גורמים לו נזק של ממש.
החיבור בין הצרכים הנפשיים החיוניים לאוכל מזיק – יוצר מעגל של חולי והשמנה מצד אחד,
ומגדיל את החוסר הרגשי מצד שני.
כשהייתי אמא צעירה (לפני המון שנים…) הייתי מסיימת מותשת את היום העמוס,
מלא האחריות, בתחושה שמגיע לי פינוק! ההרגל שלי הוביל אותי לקופסת העוגיות בארון –
מרוב רצון לפינוק, הייתי מחסלת את העוגיות ותוך כדי האכילה מתמלאת בכעס ורגשות אשמה.
האם קיבלתי פינוק ואהבה כמו שרציתי? לא.
נהפוכו – הגדלתי את תחושת החוסר הרגשי, והזנתי את הגוף באוכל מזיק.
ההרגל ששלח אותי לקופסת העוגיות בארון, נוצר הרבה שנים קודם –
כשהייתי “ילדה טובה”, קיבלתי שוקולד בתור “פרס”. (לא קולורבי וגם לא גזר…)
כשהייתי בדיאטה הקציבו לי זמנים קבועים שבהם אוכל להתפנק ב”מנת פרס” מושחתת.
שנים של הרגלים שגויים הכניסו אותנו למעגל של ניתוק מצרכי הגוף והנפש, השמנה, חולי ואשמה.
לא במודע אנחנו חוזרים שוב ושוב לצרוך מאכלים מזיקים שמגדילים את חוסר האיזון הפיזיולוגי
לצד החסר הרגשי. אז מה עושים? אל תיבהלו!
אין צורך לוותר על האוכל המזיק שבעולם המודרני נמצא בכל פינה. הוא חלק מחיינו.
גם אין להתעלם מהצורך שלנו באהבה, פינוק ותשומת לב…מגיע לנו!
עלינו לתרגל בחזרה את הקשר הטבעי הצרוב בנו עוד מלידתנו,
בין מזון לגוף ומזון לנפש. (זכרו – מזון! לא אוכל…)
עלינו בסך הכל לשנות הגדרות ולייצר במוח מסלולי חשיבה חדשים. זה אפשרי!
בליווי נכון, ותרגול עקבי, בלי דיאטות, ובלי מאכלים “אסורים” –
זה קורה וזה מרגיש כמו נס.
תזונה ותודעה הם כמו שני גלגלי שיניים שהאחד מניע את השני.
בשיטת ״תודעה מזינה״, אנחנו מחזירים את מסלולי החשיבה למקור הראשוני הטבעי והבריא שלהם.
לאורך שנים אני רואה איך תרגול מדויק, שמחבר בין ידע תזונתי נכון, דרכי חשיבה ומודעות לשפה (למילים)
– משנה הרגלים ומחזיר אנשים לדפוס שבו הם חופשיים לאכול מה שבא להם
ומקבלים בו זמנית מענה מלא גם לצרכים הפיזיים וגם הנפשיים.
אנשים שבוחרים בשינוי התודעתי הזה, חווים בחייהם איזון, חיוניות ושמחה.
לחיי החיוניות