אני חושבת שטראמפ מעולה לנו.
לעולם כולו.
לא רק בגלל מעשיו אלא בזכות מילותיו.
הוא מציב לנו מראה מוגדלת לזילות שפיתחנו בשפה ובמילה,
ולאופן שבו אנחנו פוגעים בעצמנו דרכה.
אולי שכחנו את טוהר המילה
אי שם בקרבות שמאחורינו.
והוא מזכיר לנו, בענק, את הגרעין שדרכו אפשר לחבר מחדש : טוהר המילה.
לעיתים, מתוך הישרדות ומבלי שנהיה מודעים לכך,
אנחנו משתמשים במילה בדרך שמזיקה:
בשקר, במרמה ובזילות החיים.
החיים ממשיכים לשקף לנו,
בדרכים כואבות והרסניות את תוצאות זילות החיים, את הצורך בטוהר המילה.
השפעתה של מילה תלויה בתוכן שלה, ברגש שהיא נושאת ובמקור שממנו היא מגיעה.
מילה יכולה להזין. מילה יכולה להזיק.
היא זמינה כמעט ללא סוף, חודרת לגוף־נפש באופן שאינו נראה,
ויכולה להיות הנשק המתוחכם והקטלני ביותר.
מילה גם נושאת רגש וגם מעוררת רגש –
ומשפיעה על תחומים רבים בחיינו:
כמו גם על מה יתחשק לנו לאכול,
כמה נאכל,
ואיך נרגיש לאחר האכילה.
השפה היא מפתח ליצירת אמון או לאובדנו.
וחוסר אמון הוא בסיס לחוסר איזון:
לרעב רגשי, להשמנה, לחולי ולהפרעות גוף־נפש.
גם צירוף תמים לכאורה, כמו ״בורקס מנחם״,
יכול להשפיע יותר מכל איום חיצוני.
לא בגלל הבורקס,
אלא בגלל המטען הרגשי
שהמילה המוצמדת אליו נושאת.
וככל שהתרגלנו לחיות דרך פחד, חרדה, בהלה ומאבק –
כך מילים משפיעות עלינו יותר.
נזכרת בסיפור פינוקיו, לפני שירד מהחוטים –
מילים יכולות להפעיל אותנו
כבובה על חוטים.
טראמפ לא משגע אותנו,
ולא את העולם.
הוא מזכיר לנו, באופן קיצוני,
שיש לנו זכות לבחור:
להאמין קודם בעצמנו,
לבחור במי להאמין,
ולשים לב כיצד מילה משפיעה עלינו
גם בלי לגעת בנו פיזית.
מילה היא אלחוטית.
היא על־זמנית.
אל לנו לזלזל בכוחה,
ובצורך לתרגל ולחזור אל טוהר המילה.
גם אם נדמה שטוהר המילה יהפוך אותנו לפגיעים יותר,
ייתכן שהפכנו פגיעים יותר דווקא ככל שהתרחקנו מהגרעין:
ממהות החיים.
מטוהר המילה.
גם תחושת עודף משקל, המאבק בגוף ובאוכל, החולי וההפרעות הרבות –
משתנים דרך למידת השפה הרצויה,
זו שמחזירה את החיבור בין גוף, מזון ונפש.
לחיות בקלילות ובחיוניות,
ללא מאבק באוכל
וללא מלחמה בגוף.
כי אין צורך בעוד ידע,
עוד דיאטה,
עוד זריקה…
אלא בשינוי השפה.
פחות תשומת לב, במה שעומד להיכנס לפה –
ויותר תשומת לב
למילים שיוצאות ממנו
או שכבר נכנסו פנימה. 💚🍀
לחיי החיוניות:)