הכותבת ענת ענבר – מפתחת שיטת "תודעה מזינה" מחברת הספר "לא משמינים מאוכל"
מובילת תחום תודעת המזון

מילה טובה, לעומת אשמה – שווה יותר או פחות קלוריות?

איך מילה טובה משפיעה לעומת “עוגה טובה”?

מה קורה כשמילה טובה, המביעה רגש רצוי של אהבה, מחוברת למאכל שהגבילו, אסרו עליכם לאכול אותו, או שאתם רוצים להימנע ממנו? למשל: “עוגה מפנקת”, “בורקס מנחם”.

קורה לכם שאתם אוכלים עוגה מפנקת ומרגישים אשמה? תסכול? הפוך מאותו פינוק ואהבה שרציתם לקבל מהמאכל?

האם אתם מאמינים שהעוגה או הבורקס הם אלו שגורמים לכם להשמין, להרגיש כבדות?

שסוכר ממכר ולכן חייבים להימנע ממנו – אחרת הוא שולט בנו?
מחקרים על גמישות המוח מלמדים את הדרך בה מתוכנתת מערכת ההפעלה שלנו, על ידי חיבורים והקשרים. מערכת ההפעלה שלנו “מדברת” שפה אחרת.

כאשר אנחנו רוצים לאכול פחות מדבר מאכל שמחובר למילה שמתארת צורך רגשי חיוני, שחסר לנו, אך בפועל, במקום תחושה של פינוק, אהבה או נחמה, עולים רגשות אשמה ותסכול. מה שעלול לקרות:
1. תחושת מאבק ביחסים עם האוכל והגוף.
2. אכילה מרובה דווקא מאותו מאכל שרצינו לאכול פחות.

קוראים יקרים, יום כיפור הוא הזדמנות לתת משקל למצבים בהם רגשות אשמה ופחד מניעים לאכילה מרובה ולתוצאה לא רצויה בגוף. זה הזמן לשחרר רגשות אשמה וכעסים שנכנסים אלינו יחד עם האכילה, ושאין לנו צורך בהם, למען התנהלות מכבדת לחיינו, לגוף-נפש שלנו.

אשמה שווה המון קלוריות, לעומת סליחה עם עצמנו, שמאפשרת שינוי אכילה כזה שיכבד את גופנו ויכביד פחות.

ככל שרגש האשמה והפחד עולים, כך גדל הצורך באהבה ותשומת לב,
והמוח שלנו, יוביל אותנו לפעולה: למשל אכילה של מאכל שמחובר אצלנו למילה טובה, לרגש רצוי. דוגמאות? “פסק זמן”, “גלידה טובה”, “לבבות שוקולד”, “מנת פרס”.
את המילה והרגש אנחנו לא רואים, אבל מילים כמו גם רגשות – הם חלק מדרכי ההזנה שלנו, המחוברות גם לתזונה אותה אנחנו כן רואים.

כאשר מערכת ההפעלה שלנו שולחת אותנו לקבל צורך חיוני באהבה דרך אכילה – אך בפועל אחרי האכילה עולה תחושת אשמה במקום אהבה, שמחה או תשומת לב חיובית,
מערכת ההפעלה (המח) תשלח אותנו שוב ושוב לאכול מאותו מאכל. כי למעשה הדרישה לאהבה רק גדלה. כך נוצרת אמונה שהבעיה היא המאכל עצמו, או התמכרות לסוכר.
אך למעשה יש כאן חסר, צורך רגשי שלא מתמלא ואף גדל.

כאשר קיימת בחירה לפתור את הבעיה עם מאכל מסוים (למשל לחם, סוכר,קפה…) ע"י הימנעות ממנו, אך מבלי ללמד נכון את המוח לסדר את החיבור בין הרגש למאכל, ההימנעות עלולה להגדיל את החסר ברגש הרצוי. לכן רבים שנמנעים ממאכלים מסוימים, לאחר תקופה חוזרים לאכול מהם ואף יותר.

סליחה ותזונה
בטור זה אני מבקשת להדגיש את הצורך להתנהל בסליחה עם עצמנו, גם כשהאכילה אינה תואמת כרגע את הרצוי.
הסליחה, החיבוק לעצמנו ברגע הזה, מאפשרים התחלה טובה.
שחרור רגשות אשמה, אלו "שמשמינים” ומזיקים.
יש צורך בהתבוננות פחות שופטת ומבקרת, שלא נעימה לנו, ויותר מקבלת.
הבנה שאכן בחינוך שלנו קיים בלבול, אך כזה שניתן לשנות, ואכן נשנה.
כדי שהבלבול יהפוך ללבלוב, לאיזון גם בבריאות וגם במשקל, יש צורך באחריות מחבקת.
רגשות אשמה, התנהלות מענישה וביקורתיות – מגדילים את “הרעב הרגשי”, יוצרים אכילה רגשית ותוצאה הפוכה מהרצוי.

יש דרך לעשות זאת, ותרגילים פשוטים שמסדרים את החיבורים בין רגשות לאוכל, בין תזונה לתודעה.
שתי המלצות כיצד להתחיל כעת בסליחה חיוניות:
1. שימו לב למילים שאתם “מאכילים לעצמכם את הראש” איתן, במיוחד מילים עם רגש שמחוברות לאוכל. האם באמת מדובר ב”עוגה מפנקת”? ב”בורקס מנחם”? או שבפועל חסר לי פינוק או נחמה –  ולאו דווקא העוגה או הבורקס?
זכרו: המוח “אוכל” 24/7. כל מילה משפיעה. כל רגע הוא הזדמנות להשפיע על איך שבא לנו להרגיש.
2. אם עולה אשמה בזמן אכילה – עצרו רגע. רק לרגע. פנו לעשות פעולה קטנה כלשהי שמעלה בכם שמחה, שעושה לכם כיף. אחר כך חזרו לאכול ובדקו: האם עכשיו יש לכם צורך לאכול עוד? או שאפשר להמשיך אחר כך, בארוחה הבאה, מחר? זכרו – יש שפע.
וכל פעם שתצליחו לפעול לפי איך שבא לכם להרגיש, תרגישו ניצחון ענק. חגיגה.

חתימה טובה, בשורות טובות, ושפע סליחה בריאה לעצמנו

לשיתוף: